Skip to content

לעזוב את ישראל כפעולה פוליטית יעילה

בפוסט הזה אני רוצה לקדם את הרעיון של עזיבה של ישראל כפעילות פוליטית יעילה וישירה. זאת, בעיקר משום שהיא פוגעת בכיס של מדינת ישראל באופן ישיר, בדומה לאופן שבו ה- BDS עובד. אלא שבשונה מה BDS, שהוא יוזמה פלסטינית עולמית בהיקף גדול, כאן מדובר בפעולה אישית מצפונית של מעטים שמרגישים אי-נוחות קצת יותר מאחרים מהמקום הפרבילגי שיועד להם, או שיש להם מספיק יושרה פשוט למשוך עצמם החוצה.

אין לי אשליות שמספיק אנשים יעשו כזה מהלך, עד שתהיה לו השפעה על מקבלי ההחלטות. אבל אז מה? האם זאת סיבה מספקת להשתתף באי-אילו טקסים כדי למרק את מצפוננו, ולהמשיך בחיים בישראל? האם לאור ההימשכות העיקשת של הכיבוש, הנכבה והאפרטהייד הישראליים לא ראוי שנטפל קודם כל באופנים שבהם אנחנו, כל אחת ואחד, תורמים באופן אישי לכל אלו?

בספרו "אי ציות אזרחי" מספר הנרי דיוויד ת'ורו על-כך שנלקח לתא המעצר, משום שבמשך 6 שנים סירב לשלם מס למדינה, שחלק נכבד מתושביה מוחזקים כעבדים. כיוון שאדם אחר התערב ושילם במקומו את החוב, הוא נשאר רק יום אחד במעצר. כאדם לבן שיוצא נגד המדינה המפעילה עבדות, ת'ורו נמצא במקום פריבלגי דומה לזה של ישראלים יהודים בעלי מצפון שיוצאים נגד המדינה שכובשת ומנשלת את העם הפלסטיני. גם ההישארות רק יום אחד במעצר על מעשהו היא פרבילגיה של אדם לבן בארצות הברית של המאה ה19, כמו בישראל היום.

ת'ורו מציג את הפעולה הזאת כפעולה יעילה לעומת הניסיונות העקרים של האבולישיוניסטים (מתנגדי העבדות הלבנים) לפעול במסגרת החוק – לכתוב מאמרים, להעלות מודעות, לחתום על עצומות, לנאום, וכו'. ביום שבו יצביע הרוב על ביטול העובדות, הוא כותב, זה יהיה משום שהעבדות כבר בוטלה או נדחקה לשוליים.

יש אירוניה מסויימת בכך שהוא מדבר על פעולה יעילה, ומביא דוגמה למקרה זניח, שבו ישב במעצר רק לילה אחד, עד שהוסדר החוב שלו ע"י אחר. אבל אם היה נוהג גם הוא כמו אבולישיוניסט מצוי, מה כבר היה משתנה? ולעומת זאת, אם רק כל אבולישיוניסט שני או שלישי היה נוהג כמוהו האם המדינה הייתה יכולה להמשיך להתנהל כסדרה? וגם אם לא כל אבולושיוניסט שני או עשירי נוהג כמוהו, יש ערך בעצם המשיכה האישית שלו עצמו החוצה. באותו יום הוא הרגיש שהוא היחיד בעיר שבעצם כן משלם מס – במובן שהוא ממלא את החובה המוסרית שלו לעומת המדינה הפושעת ואלו אשר לוקחים חלק במסגרת החוקית שלה:

It is for no particular item in the tax bill that I refuse to pay it. I simply wish to refuse allegiance to the State, to withdraw and stand aloof from it effectually
Henry David Thoreau, Civil Disobedience

בעוד ניסיונו של ת'ורו לא צלח בפועל, כי מישהו אחר שילם את המס, בעזיבה של ישראל ניתן גם להימנע מלשלם את המס באופן אפקטיבי ותמידי, וגם לא לשבת בכלא על כך, ולהמשיך בחיים חדשים, אמנם קשים יותר, ועם פחות פרבילגיות, כמהגרים.

כמי שתומכת במאבק פלסטיני עממי ובקריאה לחרם על ישראל, אני מעריכה ששום השתתפות מהסוג שאני מכירה בהפגנה פלסטינית – פעילות שנחשבת לביטוי "נדיר" במפת השמאל הישראלי של סולידריות מצד יהודים ישראלים – לא יכולה לפצות על הנזק שנגרם מעבודה וחיים בישראל. לא מיום עבודה אחד, שעליו אני משלמת מסים בישראל, ושממנו מופרשים כספים לחברת ביטוח ישראלית, ושבעקבותיו מופקדים כספים בבנקים ישראלים, ושכמה חברות ישראליות – המעסיק והלקוח בראשן, זכו לקדם את עסקיהן ולקבל איזשהי תועלת ממנו. וכן גם לא מיום מנוחה אחד, שבו 18% מכל הרכישות שעשיתי מהוות מס.

גם מי שמשתכר/ת מעט ומבזבז/ת מעט, עדיין מביא/ה תועלת רבה בעצם העבודה, שמייצרת ערך גבוה בהרבה למעסיק, ולכן גם מס גבוה מזה שאותה/ו עובד/ת משלמ/ת ישירות.

בכל הנוגע לפעילות BDS – הרי שאת זו ניתן לעשות ביתר שאת בחו"ל, כולל להשתתף בחרם עצמו, ולא רק לתמוך בו באופן עקרוני.

אני דוחה בהקשר זה כל ניסיון למזער את ההבדלים הכמותיים – למשל, לציין שגם דנמרק, המדינה אליה עברתי לפני כמה חודשים, מתערבת במלחמות במזרח התיכון, מגרשת פליטים ועוד; או לטעון באופן גורף שישראלים שחיים בחו"ל מחזירים לישראל את המס והיעדר הפעילות הכלכלית, שהם מונעים ממנה – בביקורים שלהם בארץ. לטיעון הראשון אני עונה, שזה עדיין לא כמו לנשל ולשלוט בעם אחר יותר מ- 6 עשורים. הטיעון השני הוא פשוט חשבון גרוע. אם לא קונים כרטיס באל על, ביקור משפחתי הוא עניין של כמה אלפי שקלים של צריכה, ואכן, זה משהו שצריך להימנע ממנו כשאפשר ועדיף לקנות לקרובים כרטיס טיסה בחברה זרה, מאשר לבוא לביקור בארץ. בכל מקרה ביקור פעם או פעמיים בשנה ומגורים אצל חברים או משפחה לא משתווים לאופן בו ישראלים שחיים בישראל תורמים לכלכלתה ומשלמים מסים. למעשה, הטיעון כאילו הם כן משתווים הוא סוג של פעולת הכחשה ואי-לקיחת אחריות.

זה לא קל לעשות כזה מעבר – להגיע למדינה זרה, שאולי מדברים בה שפה לא מוכרת, ועם כל זה להתמודד עם שוק נדל"ן אכזרי וחסר רסן מצד אחד, ומעסיקים שאולי עדיין רוצים להרוויח קצת יותר מזה שהביאו מהגרת עבודה, מצד שני. אבל זאת יכולה להיות התחלה של מסלול חיים אחר.

בשבילי המעבר הזה נועד להפסיק את הבחילה הזאת שאני מרגישה כבר די הרבה שנים. כשאת חיה בתוך אותה החברה, שאת מתנגדת לכל-כך הרבה ממנה, ונדרשת רוב הזמן להבליג ולספוג – מחשש לעצמך או סתם מתוך רצון להמשיך בעיסוקייך – את מפתחת בחילה. הבחילה הזאת נפסקת כשאת עומדת מול אותם ישראלים ככובשים במדים. למעשה, זה חלק מהמשיכה של השתתפות בהפגנות פלסטיניות עבור ישראלים יהודים. אולי זה חלק ממה שמרגישים שהגז המדמיע מטהר. וזה מעלה בעיה אחרת, אם את באמת רוצה לבוא כדי לתמוך, ולהיות מועילה, ומוצאת שאת רק מתאווררת קצת מהבחילה של לחיות בצד הפריבלגי של החברה הישראלית – אותה חברה שמאמללת את חיי הפלסטינים שהזמינו אותך להביע סולידריות איתם. לא עדיף במקום לשאוף גז מדמיע כל שישי, שיכול לגמרי להיות מכוסה ע"י המסים שאת לבדך שילמת – פשוט לצאת מהמעגל, ובהיעדרות הזאת, לעמוד מנגד באמת? או במלים אחרות – לא עדיף להשתחרר מהצורך בטקסים שמעבדים את הקושי שלך עם הפרמטרים הבסיסיים של הקיום שלך, ובמקום טקסים, פשוט לשנות את מה שהם באים לכפר עליו ולכסות?

לבסוף, יש יותר ערך בעזיבה של אדם את ישראל, מבסך הסכומים הכספיים שנמנעים מהמדינה, כמובן. 1000 אנשים שמונעים מישראל סכום שקטן מזה שמונע אדם עשיר אחד – עדיין חשובה יותר עזיבתם. לא הכל הוא חשבון פשוט, אבל זה לא אומר שצריך לפסול מעתה ואילך כל חשבון שהוא.

"כמה עולה לכם לרצוח אותנו?”

העימות הצבאי הנוכחי בין ארגונים פלסטינים ובראשם חמאס לישראל, כמו עימותים דומים קודמים לו, רחוק, כידוע, שנות אור מלהיות עימות מאוזן. ישראל נכנסת לעימות הזה כעניין שבשגרה, “מלחמת כיסוח דשא", כפי שכינה זאת יואב גלנט, מי שהיה אלוף פיקוד הדרום בזמן ההתקפה הרצחנית ביותר על עזה עד כה, מבצע “עופרת יצוקה” ב- 2008-9. מטרות מבצע "צוק איתן" קשורות בתחזוקה וקידום של התלות של המשטר בעזה ותושבי הרצועה בישראל. באופן כללי מדובר בשימור וקידום מצב קיצוני של חוסר עצמאות ומצור. ישראל רואה בעלויות העצומות של כל מבצע צבאי כזה סוג של השקעה בתעשיות הצבאיות שלה, שהנשק שהן מייצרות צובר ניסיון מוכח בשטח, וזהו גם ההקשר שבו מגיעים "תקציבים מיוחדים" מארה"ב.

חמאס וארגונים מיליטנטים אחרים, לעומת זאת, שואפים להסב לישראל מספיק אבדות ונזק, כדרך להתגונן מהמשך מתקפה זו ומתקפות דומות בעתיד, וכמאבק לשחרור מהמצור הישראלי-מצרי על עזה. במצב בו ישראל מודדת ומחשבת כל פרט הקשור בעזה, בימי "הפסקת אש" כבימי טבח, כולל כמות ואופי הסחורות הנכנסות לרצועה, מאמצי חמאס נקשרים בשאלה: כמה עולה לכם לרצוח אותנו ולהטיל עלינו מצור?

אינני מתיימרת לנבא או אף להעריך עד כמה מוצלח יהיה הניסיון הישראלי הנפשע להכפיף את עזה, ולהפוך אותה לנוחה לכיבוש דרך קבלני משנה, בין אם במתכונת הגדה המערבית או במתכונת אחרת. אולם, בדיקה זריזה של הנתונים, כפי שעשו כבר כותבים אחרים, מגלה תוצאה הפוכה: יכולותיהם הצבאיות של חמאס וארגונים אחרים מתחזקות מעימות לעימות, והם מצליחים להגדיל את המחיר שישראל ותושביה משלמים על ההתקפות הרצחניות האלה. כבר עכשיו מספר החיילים הישראלים שנהרגו גדול פי 6 לפחות ממספר החיילים שנהרגו בעת מבצע "עופרת יצוקה", ואילו כמות וטווחי הטילים גדלו, באופן שמשבש את אורח החיים והכלכלה הישראלים.

התארכות העימות הצבאי וההשבתה למספר ימים של מרבית הטיסות הבינלאומיות בנתב"ג מהווה תוספת משמעותית לשיבוש זה, באופן שאף flytilla או קמפיין BDS לא הצליחו עד כה. משיכת השקעות מחברות ישראליות ובינלאומיות המעורבות בכיבוש, אפילו בעשרות מיליוני דולרים, אינה מצליחה בשלב זה בד"כ להוריד את היקף ההשקעה בחברות אלו, ולכן המספרים המתקשרים בה מטעים (במקום המשקיעים שעזבו נכנסים חדשים).

לעומת זאת, ביטולן של טיסות רבות בנתב"ג ובמיוחד ההתארכות של העימות הצבאי הנוכחי משפיעים בהיקף נרחב, לא רק על ענף התיירות, אלא גם על ענפים עסקיים אחרים בכלכלה הישראלית. את ההערכות הכלכליות האופטימיות, שנשמעות לאחרונה בכלי התקשורת הישראלים, יש להבין בהקשר של ניסיון למזער נזקים ע"י תחזוקה ועידוד של ציפיות חיוביות בכלכלה מבוססת התחזיות של ימינו.

מוקדם לדעת לאן יובילו ההתפתחויות האחרונות. האם הפגיעה המועצמת-במעט בישראל תעודד עבורה אהדה, באופן שיחליש בסופו של דבר את המאמצים לגרום לה לשאת באחריות לפשעיה? האם קמפיין ה BDS יקבל תנופה דומה לזו שקיבל לאחר מבצע "עופרת יצוקה"? לי נראה חשוב – עבור מי שמעוניין במימוש מטרות ה BDS של שחרור פלסטיני – לראות ולקשר גם את ההתנגדות הצבאית הפלסטינית לאותו הגיון של מאבק מתגונן לשחרור דרך גביית מחיר, שהכובש התוקפן יהסס יותר ויותר מלשלם. הגינויים של המאבק החמוש הפלסטיני מצד אלו בשמאל הישראלי שמתנגדים למלחמה בסופו של דבר פועלים לטובת ישראל, בין אם במודע או שלא במודע.

אינני מציעה להביע תמיכה במאבק חמוש, וודאי שלא לשנות את המתכונת הלא-אלימה של קמפיין ה BDS הפלסטיני. אבל עלינו להכיר בהקשר המשותף שתיארתי, ולהשעות את העיסוק המזיק בגינויים של פעולות צבאיות פלסטיניות כדרך לרכישת אהדה או כאילו לנו המוסר העליון, במיוחד בתנאים אלו של טבח כלפי אוכלוסיה אזרחית פלסטינית, וכאשר ההרג בצד הישראלי הוא בעיקר של חיילים תוקפים.

עדות

זה כבר יותר משנתיים מאז שהפסקתי ללכת להפגנות בנבי סאלח, והיום קלטתי שאף פעם לא ניסיתי לכתוב על דברים שעשיתי או עשו לי שם בצורה חופשית. להליכים משפטיים יש מבנה משלהם, והוא מכתיב במידה רבה את האופן שבו אנחנו מתבטאים בכלל. אלא שבדרך כלל אין באמת שום סיבה משמעותית להיכנע לתכתיב הזה, כמו שאין שום סיבה להגיש תלונה למצ"ח או מח"ש, רק כדי לגלות, כמה שנים אחרי, ש- וואו, איזו הפתעה – הם סגרו את התיק, עם או בלי להודיע למתלוננ/ת. כאילו שהרשימה נגד ישראל לא ארוכה מספיק גם בלי פריט הסטטיסטיקה הזה.

ביולי 2011, בעוד הפגנה שבועית, נעצר א', אחד מתושבי הכפר המבוגרים, ונלקח בג'יפ לבסיס בהתנחלות חלמיש. הוא כנראה "אמר משהו". כששמעתי על כך, עשיתי את מה שממילא הייתי מעדיפה לעשות – לעמוד מול החיילים שיורים גז לתוך הכפר, כך שהתייחסו אליי, ואחר כך – שיתעסקו עם המעצר שלי – במקום שיירו לכפר. אם-כי, בהפגנות האלה יש מעט מאוד דברים שעדיפים יותר מלהיות במקום שאפשר לנשום משהו אחר מגז מדמיע, וזה לא אחד מהדברים האלו. כלומר, זה לא באמת תורם, אבל זהו סוג המחשבות שהעסיק אותי – למצוא משהו יותר משמעותי לעשות עם הזמן, כשאין משהו באמת משמעותי לעשות. “ככל שיש יותר עצורים יחד, כך מתייחסים אלינו יותר טוב, ושניים זה יותר מאחד". וואטאבר. אלא שהפעם שמו אותנו בחדרים נפרדים, והתעללו בכל אחד מאיתנו בנפרד.

זו הייתה הפעם הראשונה, והיחידה כמעט, שחווית המעצר הייתה עבורי שונה בתכלית מה"קייטנה" שעברתי, כשהייתי עצורה כחלק מקבוצה. זה התחיל מזה ששמו עליי פלאנלית, כיסוי העיניים, שמאפשר לחיילים להשפיל עצורים, בלי שיביטו חזרה. הרגע הכי זכור לי בהשפלה שעברתי היה הרגע שביקשו ממני להציג תעודת זהות, כשהפלאנלית עליי, ואני עומדת בחדר הכניסה של הבסיס, עם התיק שלי. הת"ז הייתה בתוך הארנק, ובארנק היה הרבה יחסית כסף – יותר מ- 600 ש"ח. אין באמת סיבה לקחת הרבה כסף להפגנה. כ- 300 לקחתי בשביל למלא דלק, וכ- 200 פעילה החזירה לי באותו יום על הוצאות שהיו לי בעניין אחר. כשהוצאתי את הת"ז, החיילים ראו את הכסף יוצא מהארנק, ואולי הוא אפילו נפל לרצפה באותה הזדמנות. בכל מקרה, זה קרץ להם באותו רגע לגנוב לי אותו. "הייתי צריכה להתנגד יותר: לא לתת תעודה במצב כזה, לבדוק שלא לקחו לי כלום לפני שאני משתחררת" – זו המחשבה שגרמה לי לתחושת השפלה מתמשכת, לא זה שבעטו בי או ירקו עלי פניי, כשאני אזוקה. כי מול אלה באמת הייתי חסרת אונים.

את ההצדקה המכרעת לגנוב לי את כל הארנק (מה שעשו וגם הצליחו, כי גיליתי זאת מאוחר מדי), הם קיבלו אחרי שהעבירו את השם/מספר הת"ז שלי אצלם. היה ברור שיש להם חשבון פתוח איתי. הם כל הזמן חזרו על כך, שכבר הייתי עצורה אצלם, ושהיום הם יסגרו איתי את החשבון, בלי חרטות בכלל. וכך, אותו סיפור ששימש אותם להצדיק את מה שעשו לי, שימש אותי אחר-כך להרחיק ממני את תחושת ההשפלה שגרמו לי.

חודשים ספורים קודם, הורדתי מהרכב אנשים בדרך אחת, אך החלטתי בעצמי ללכת מדרך אחרת, שבה גם הרכב יהיה פחות חשוף לפגיעת חיילים. אלא שלא רצו להשאיר אותי לבד, ושניים הצטרפו אליי. אחרי כמה זמן שלקחתי אותם בדרך הררית, חיילים זיהו אותנו והתקרבו לעברנו. התחלתי לברוח בריצה, כמו שתמיד עושים, וגם הייתי מצליחה בכך, אלא שאלו שהיו איתי לא היו בכושר, וגם פחדו לברוח מהחיילים. כך נאלצתי לחכות איתם שהחיילים יעכבו אותנו. עד שהגיעו, אמרתי להם: בואו לפחות נסרב לבוא איתם, שיאלצו להרים אותנו מאמצע ההר עד לכביש הקרוב. לגבר מבינינו שניסה לעשות כך הרביצו ממש, והוא הראשון שהפסיק לסרב. הפעילה השנייה הצליחה להתנגד עוד כמה זמן, עד שגררו אותה. אבל אני התיישבתי על הארץ והצלחתי לנטוע את עצמי אליה, כך שהיה קשה מדי להרים אותי. הם קראו להביא אלונקה. וכך קרה שכ- 7-8 חיילים, במשך כשעה וחצי, היו צריכים לסחוב אותי על אלונקה באמצע דרך סלעית הררית, במאמץ רב. אחד מהם היה ממש על סף סירוב פקודה. לא עזרו להם כל התחינות שלהם כלפיי, והייתי מוכנה לכל פגיעה שישיתו עליי. ממש הרגשתי שאני מוכנה אפילו למות. העיקר, פעם אחת, להתנגד לגמרי. במקום מסוים החיילים כמעט הפילו אותי לגמרי מהאלונקה, ורק אמרתי להם "אני נופלת! אני נופלת!”, כשאני תלויה הפוך באוויר, עם הראש קרוב למדרון הסלעי מתחתיי, אבל מבלי להפעיל אף שריר, כדי להחזיר את עצמי לאלונקה.

בסוף, כשהצליחו במשימה, המפקד אמר להם, שהם התמודדו היום עם אתגר גדול, אבל מה שחשוב שהם עשו את מה שפקדו עליהם. כעבור כשעה-שעתיים על הכביש, שחררו אותנו, אך לא לפני שלקחו את הפרטים המזהים. המפקד אמר להם, שהוא קיבל מהמפקד שלו הבטחה, שזה נרשם, והנקמה בוא תבוא.

החדשות: תאגידי-ענק ומדינות-מפלצות

לאחרונה הפסקתי את הנוהג שלי לעבור על החדשות היומיות. אני לא מעודכנת כבר 7 ימים לגבי מה שקורה, גם לא דרך רשתות חברתיות או סתם כותרות עיתונים ברחוב. מה כבר יש לקרוא שיתרום לי או שאוכל דרכו לתרום לאחרים?

אני משתמשת בחלק מהזמן והשלווה שההימנעות הזו מאפשרת כדי לקרוא את הספר Capital as Power של ביכלר וניצן. הספר הזה מ- 2009 מאפשר לי להתעמק בכמה אספקטים של החיים החברתיים בעולם זה בימינו באופן שלא קיים בכלל בחדשות. כבר קראתי עבודה אחרת של הכותבים, קצרה יותר, כך שאני מכירה את עיקרי הדברים.

הסיפור מתחיל מכך שגם מרקסיסטים וגם ליברלים עושים אבחנה פיקטיבית בין פוליטיקה וכלכלה. לכלכלה, הם אומרים, יש חוקים משלה, ואם כבר יש נגיעות פוליטיות, אלו רק "הפרעות" מבחוץ לתהליך שהוא בתיאוריות שלהם "כלכלי טהור". למעשה, ה"טוהר" של הכלכלה, הביסוס שלה כמדע נפרד, הוא בעצמו ייצור אידאולוגי קפיטליסטי. מהי כלכלה? כלכלה היא ה"מדע" היחידי שאובייקט המחקר שלו – הון – מבנה אותו במידה רבה כאובייקט שלו עצמו. זהו התחום האקדמי הדוגמטי ביותר כנראה. ספרי מבוא בכלכלה מכילים כעובדות מוגמרות פרשנויות שהועלו לפני עשרות ואף מאות שנים, ושכבר התגלעו לגביהן מחלוקות אקדמיות עצומות – ולא רק בין מרקסיסטים וליברלים. שווה בנפשכם, שכל התחום המדעי העצום הזה, שתמיד רציתם להתרחק ממנו, שרק אזכור שמו אולי מעורר בכם חלחלה, שתמיד נראה הכי מורכב ומסובך שיש – הוא ברובו ערימה של שטויות, שנערמה באופן הזה בין השאר גם כדי לגרום לכם לחשוב ולהתייחס לנושא בדיוק כך – ברתיעה גמורה.

למעשה, אין הפרדה בין הון וכח. הון הוא ייצוג וגילום של כח – הן כלפי העובדים בתהליכי הייצור, הן כלפי הצרכנים, הן כלפי בני אדם ובעלי חיים בכלל, הן כלפי ערימות אחרות של הון והבעלים שלהן, והן כלפי בעלי כח אחרים, כמו מדינות. כיוון שמדובר בכח – אין טעם לדבר רק על כמות הכסף שהרוויח בעל הון כזה או אחר, מבלי להציב את אותה כמות ביחס לכמות אחרת: סך ההכנסות במשק, השכר הממוצע או החציוני, הרווח של המתחרים – גם הוא ביחס לגודל ההתחלתי שלהם. לכן, ביכלר וניצן מדברים על "צבירה דיפרנציאלית של הון", כלומר צבירה ביחס לסך הצבירה בשוק, ולא כמותית.

הון מובן לנו ברמה הכי פשוטה בתור ערימה של כסף, ש"מצמיחה" בקצב מסויים עוד כסף – בתור ריבית. כך גם בעלי הון רואים זאת. אלא שמה שמעניין בעלי הון דומיננטיים הוא לא רק מה אחוז הגדילה שלהם – אלא עד כמה הם גדלו ביחס לשוק כולו (ומתחרים ספציפיים). כך, בעלי הון דומיננטיים מצליחים להגדיל את הונם היחסי בעתות משבר עמוק (שלמעשה הביאו אותו) גם כאשר כמותית הונם כולל עכשיו פחות כסף – זאת משום שהאחרים, בהיותם קטנים יותר, ספגו הפסדים גדולים יותר, אם בכלל שרדו.

הקבוצה הזו של בעלי הון דומיננטיים צוברת יותר ויותר כח, בתהליך של נסיקה שהחל בדיוק בתקופה שהמדע הכלכלי הליברלי והאלטרנטיבה המרקסיסטית שלו כבר הגיעו לגיבוש הדוגמתי שלהן – סוף המאה ה- 19. כלומר, מספר הולך וקטן של תאגידים גדולים הפכו לתאגידי ענק, שהכנסותיהם מורכבות מחלק הולך וגדל מסך ההכנסות בעולם. במקביל מדינות, כבעלות השליטה בהפעלת אלימות וניהול מלחמות בעולם, משווקות את המוצר הייחודי שלהן בדמות אגרות חוב והלוואות אחרות. החוב הכולל שובר השיאים של ארה"ב הוא גם עדות לכח של המדינה הזו – עד כמה מוצלחת היא בזריעת הרס. החוב הזה שולש מאז 2001, אז יצאה ארה"ב למלחמות באפגניסטן ואחר-כך בעירק. אם לא היו קונים לאגרות החוב שארה"ב מנפיקה, לא היה מי שיממן את המלחמות שיצאה אליהן. אלא שה"קומוניסטים" בסין ראו בכך הזדמנות עסקית, כנראה.

מה שתיארתי לגבי התעשרות מתוכנה בפוסט הראשון למעשה תקף במידה רבה להתנהלות הכללית של תאגידים. השליטה והבקרה על ידע והשימוש בו באמצעות חוקי זכויות יוצרים ופטנטים רלוונטית גם לחברות התרופות ולתחומים רבים אחרים. מעבר לכך, נוהגים לחשוב שהתאגידים הגדולים מנסים למקסם רווחים ע"י יעילות מקסימלית, אבל זה לא נכון. באיזשהי רמה של התייעלות תעשייתית, הרווחים מתחילים ליפול, ובעלי כח-הון רואים את תפקידם לבלום ולחבל בהתפתחות התעשייה לרמה הזו – בראש ובראשונה ע"י קביעת מחירים קבועים מראש, ולא נתונים לחסדי היצע וביקוש או ערך שעת עבודה, כפי שחוקרי כלכלה ליברלים ומרקסיסטים נוהגים לתאר.

באמצעות פעולות חבלה טיפוסיות אלו ואחרות בעלי הון משמרים את החברה האנושית במצב של מחסור, שהוא המצב הכי רווחי עבורם. זוהי הסיבה שהם מעדיפים נפט וגז, שאוזלים או בכל אופן קשורים אינהרנטית במחסור, על פני אנרגיות מתחדשות לא מזהמות. זה לא שהם לא חושבים מספיק קדימה על ההשלכות האקולוגיות. הם פשוט לא חושבים על הצבירה שלהם במונחים של כמות כסף ולא מנסים להגיע ליעילות תעשייתית מקסימלית. משברים כלכליים לא מונעים את התקדמותם אלא להיפך – מהווים זמן שבו הם יכולים להגדיל את כוחם/הונם הדיפרנציאלי רק בכך שיפסידו יחסית פחות מבעלי הון אחרים, קטנים יותר, שאף עשויים להיעלם.

חשוב להדגיש, שלא מדובר ב"מה שהיה הוא שיהיה" אלא בתהליך שהולך ומתעצם עם הזמן, ואין שום דבר שהראה עד עכשיו יכולות לעצור אותו. נראה לי, שביכלר וניצן צודקים בכך שדרושה שפה חדשה והמשגה חדשה, כדי לתקשר לגבי הון-כוח – ולא רק ברמה האקדמית. דרך השפה הזו יש צורך לחשוב על החלק והתרומה של כל אחד/ת מאיתנו למארג הכח הזה, ובמקביל על הפוטנציאל הטמון בנו, ולדמיין ולממש בחיינו ככל האפשר חלופות ודרכי מאבק מועילות.

גארי יורופסקי בדרך להרצאה באריאל: “סבל אנושי הוא בדיחה"

אחד הדברים שהכי מעכבים אותי מלכתוב על מוסר ופוליטיקה – הנושא המורחב של הבלוג הזה מעכשיו – הוא העמדה שממנה אני כותבת: ההיסטוריה שלי, המקום, המעמד הכלכלי, המצב המשפטי, המגדר, ובאופן כללי האפשרויות שפתוחות בפניי, לעומת אחרים/ות. אני חושבת, שלמרות היותי אשה טרנסג'נדרית ממוצא מזרחי אני עדיין במצב טוב מאוד יחסית – כמתכנתת המתפרנסת יפה, כאשה ממוצא יהודי שחיה במדינת אפרטהייד המעדיפה יהודים, כקווירית ומשכילה, שחיה בתל אביב. הייתי רוצה לפנות את הבמה למי שאינם במצב מועדף כשלי.

זוהי הסיבה, שלמרות תמיכתי המוצהרת בקריאה הפלסטינית לחרם, משיכת השקעות וסנקציות נגד ישראל (BDS), נמנעתי מלהמשיך לפעול במסגרת קבוצה קווירית ישראלית שתומכת ומקדמת BDS. הקוויריות שלי לא נראתה לי מקור אמיתי או גדול מספיק של דיכוי לכתוב מתוכו על חיבור עם המאבק הפלסטיני. זאת, במיוחד כאשר קווירים ערבים ופלסטינים עושות זאת טוב יותר לאין ערוך למען הקהילות המצטלבות-באמת שלהםן.

זוהי גם הסיבה שמרתיח אותי כאשר פעיל כמו גארי יורופסקי, גבר-לבן-סטרייט-מעמד-בינוני-אמריקני, מתעלם בכזו קלות מהמקום והמצב שלו, רומס את המאבק הפלסטיני והחרם התרבותי בפרט, ועושה כל זאת לשם מטרה, שאני שותפה לה, כטבעונית ומפעילה של קואופ לרכישת מזון טבעוני זול – שחרור בעלי החיים. זה גורם לי לחשוב: אולי אני לא צריכה לשתוק כל-כך הרבה במרחב הציבורי.

gary_ariel

זוהי לא הפעם הראשונה, כמובן, שאני נחשפת לעמדה כמו זו של יורופסקי. כבר עיבדתי את הדברים האלה כמה זמן קודם לכן, והחלטתי שאני לא מרגישה שהעמדה הזו מאיימת – עליי או בכלל – ולכן אין לי גם סיבה להקדיש לה זמן או מאמץ. שיניתי את דעתי. אני חושבת שהעמדה הזו מזיקה מספיק כדי שאפסיק לשתוק. היא מזיקה גם למאבק לטובת בעלי החיים – שלא ניתן לנצח מתוך עמדה שרואה במין האנושי את האויב – וגם כמובן למאבקים למען בני אדם, הנרמסים על ימין ועל שמאל, למען המטרה הדחופה יותר.

אני רואה את העמדה של יורופסקי בהקשר של כמה מסורות פוליטיות, שבנושאים מסוימים הן אף אויבות מרות. ראשית, זוהי עמדה גברית טיפוסית: “ המאבק שלנו דחוף יותר, אתן מתבקשות לחכות”. העובדה שהמאבק למען בעלי החיים הוא מאבק אלטרואיסטי/של סולידריות בטבעו לא משנה את העובדה, שזהו הגבר הלבן הסטרייט מהמעמד הבינוני בלבה של האימפריה האמריקנית, שמחליט כרגע שאין מניעה לרמוס כל מאבק אנושי אחר, בשם מה שהגדיר כעדיפות עליונה.

Image

בקטע הקומיקס לעיל אלו הקומוניסטים/מרקסיסטים שבאופן מסורתי רואים את המאבק הפמיניסטי כנחות ופחות דחוף. בהקשר אחר העמדה של יורופסקי מזכירה לי דווקא את זו של תומאס מלתוס לעומת זו של מרכס ואנגלס. מבלי להיכנס לעובי הויכוח ההוא, מלתוס ראה את המין האנושי כנתון בבעיה של גידול אוכלוסין עודף, תוך שהוא מתעלם מההשפעה של השיטה הכלכלית הקפיטליסטית ומערכות שליטה קיימות אחרות על חוסר במשאבים וגידול אוכלוסין. אלא שמי שמתייחס למין האנושי כשהוא מדמה עצמו לחייזר – כולל האריתמטיקה הנלווית לכך – סביר שהמסקנות שיגיע אליהן ישקפו את מערכת האמונות והאינטרסים של המעמד, המין, הגזע והקבוצות הספציפיות מאוד שלו – כל מה שהוא בחר להתעלם ממנו חוזר ומרחף מעל וסביב לתוצר התרבותי שלו. מלתוס הציע לשים חסמים על גידול האוכלוסיה, למשל ע"י מניעת סיוע כלכלי לעניים.

בחוסר הסולידריות עם מאבקים למען בני אדם, יורופסקי ואחרים כמותו רואים עצמם כמי שפשטו מעליהם כל שייר של סנטימנטליות אנושית, ועברו להישיר מבט מוסרי על המציאות באופן "אוביקטיבי". עיבוד של מספרי הרוגים, כמות סבל ופעילויות דכאניות מביא למסקנה שהכל "מגוחך" ביחס למה שבני אדם מעללים לבעלי החיים. אבל אנחנו לא מכונות. אנחנו יצורים חברתיים, והתוצרים האינטלקטואלים שלנו כרוכים במידה שבה מלכתחילה אנחנו מנותקים מסבלםן של בני אדם. כמו שהאפרטהייד מנתק את הישראלי-יהודי הממוצע מסבלם של הפלסטינים באופן ספציפי, כך גם תנאים חברתיים מסויימים, בייחוד בחברה הלבנה/מערבית/צפון כדור-הארצית, מנתקים בני אדם מסויימים מסבלם של בני אדם בכלל. התפיסה שסבל אנושי הוא בדיחה היא תולדה קודם כל של עמדה מבודלת מבני אדם זו, עוד לפני שהנתונים המספריים נכנסים לתמונה.

אלו שבוחרים בנושא אחד למאבק, הם אלו שיש להם את המותרות (מילה שהשאלתי מכאן) לעשות כך. אלו שנאבקים למען אחרים בלבד הם אלו שכנראה אינם נדרשים להיאבק בשביל עצמם. וודאי שאין הם סמכות בעניין סבל אנושי וכמה משמעותי הוא או לא. למעשה, אף אחד הוא לא באמת "סמכות" בנושא הזה.

בני אדם משעבדים והורגים מילארדים רבים של בעלי חיים בכל שנה. הם עושים זאת תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות ותעשייה בהיקף גדול. אלו עובדות. עובדה נוספת היא שרוב בני האדם נמצאים במצב, תודעתי ו/או חומרי, של מי שנאבקים בעיקר על קיומם שלהם עצמם. מצב זה משרת היטב ומתוחזק על ידי ההיררכיות הכלכליות והפוליטיות הקיימות, שבנויות על "צמיחה" כלכלית, ריבוי וגידול אוכלוסין, חוסר תמידי, אלימות, נישול, פליטות, עוני ויאוש. מי שמתעלם מכל אלה ובוחר לקטרג כנגד האנושות כולה, ימצא קהל לדבריו בעיקר בקרב המיעוט של בעלי המותרות, ולעתים, כמו במקרה של יורופסקי, אף תוך רמיסה של מאבקים אחרים.

אלו שמעניקים "ניקוד" למאבק הפלסטיני או לפעילות ישראלית למען זכויות פלסטינים בהקשר של מאבקי זכויות בעלי החיים, מתעלמים מהקשרים קריטיים למאבק זכויות בעלי החיים עצמו. זהו אינטרס עליון של המאבק למען בעלי חיים להושיט יד לאלו שאינם בעלי מותרות, ולהתנער מהסטיגמה שדבקה לו כמאבק "לבן". רוב בני האדם אינם לבנים ואינם בעלי מותרות. מי שרוצה להגיע אליהם, שלא ילך להרצות במדינת אפרטהייד, וודאי שלא באחת ההתנחלויות שלה.

פוסט נגד התעשרות

בדימוי של טוויית זהב אני מתכוונת לכל התבטאות לגבי התעשרות, שמתעלמת מהשעבוד האנושי שכרוך במהלך כזה. בתחום התוכנה התבטאויות כאלה כל-כך נפוצות, שאפילו מפתחים, שיצא לי לשוחח אתם לאחרונה לגבי הקמת קואופרטיב תוכנה, חזרו עליהן בפניי. הפוסט הזה נועד כדי לקדם דיון פוליטי נגד התעשרות, בתחום התוכנה ובכלל. כי אין דבר כזה לטוות זהב. רק עבודה מייצרת ערך, וככל שאנשים נאלצים לעבוד יותר – בין אם כדי לצרוך יותר או כדי לקיים את עצמם בקושי, הם חופשיים פחות.

יש בעיקרון שתי דרכים להתעשר מתוכנה. הדרך הראשונה היא למכור את התוכנה שוב ושוב, ולקוות שכולם יקנו ממך, ולא יורידו העתק פיראטי. השאיפה היא למכור את אותה העבודה שוב ושוב, כאילו עשית אותה מחדש לכל משתמש/ת. כשמדובר במוצר מצליח, המחיר רחוק שנות אור מהעלות בפועל כאשר הוא, למשל, נקבע בתור המחיר המשוער הנמוך ביותר, שבמכפלה במספר הרכישות, צפוי להביא להכנסה הגבוהה ביותר. דרך זו לא שונה בהרבה מהתעשרות ממכירת ספר או הפצת סרט. כל מי שקונים העתק ואינם עשירים בעצמם צריכים לעבוד זמן מסוים, כדי לקבל שכר, השקול למחיר המוצר. בתוך זה, בהרבה מקרים יש עובדים מנוצלים, שמקבלים פחות מהערך שייצרו, כלומר נאלצו לעבוד חלק מהזמן ללא שכר. צריך לזכור בכל מקרה, שכאשר משקיעים סכום מסויים של כסף, ומקבלים אותו עם ריבית בחזרה – זה לא כסף שנפל מהשמיים, ולא זהב שנטווה מקש, אלא אנשים היו צריכים לעבוד כמות משותפת עצומה של עבודה – בין אם בשל היותם צרכנים או עובדים-יצרנים של המוצר – וקומץ של אנשים מתעשרים.

הדרך השנייה להתעשר מתוכנה נקראת software as service – התוכנה מספקת שירות, שהוא זה שנמכר, ולא התוכנה או העתק ספציפי שלה. התוכנה או חלק ממנה מוחזקים בשרתים. לאף משתמש אין גישה אפילו לכלל הקבצים הספציפיים שמרכיבים אותה, ובד”כ גם לא גישה להעתק של הקוד. ההכנסה הכספית מגיעה משילוב פרסומות במהלך השימוש בתוכנה (אתרי אינטרנט, רשתות חברתיות, מנועי חיפוש, אפליקציות חינמיות לטלפון-חכם) או מתשלום קבוע על השימוש. הסתמכות על פרסום מתבטאת בניצול כל מידע שניתן לדלות מהמשתמשים והאינטראקציות שלהם תוך פגיעה בפרטיות, צנזורה, הגבלת היכולת ליצור קשרים ולהתאגד כאשר אלו נוגדים את האינטרסים של הבעלים, והגבלת השימוש החופשי בתוכנה או ברכיבים מתוכה באופן כללי. הפרסום מעודד צרכנות – כלומר, עוד עבודה – והוא גם חלק מתהליך עסקי אחר של התעשרות, שבו עובדים מנוצלים כנראה – כלומר, עובדים חלק מהזמן ללא שכר.

התבטאויות בעד התעשרות מתוכנה חוזרות הרבה – כך למדתי שוב ושוב בחודשים האחרונים – כשמציגים בפני אנשים את הרעיון של תוכנה חופשית. תוכנה חופשית היא תוכנה ללא בעלים, ומגרסת רישיון מסויימת – גם ללא יכולת לקחת בעלות עליה. כדי ליצור תוכנה חופשית, צריך להצמיד לה רישיון – כלומר לעבור דרך חוקי זכויות היוצרים (copyright laws) הקיימים – על-מנת לפרום את אחיזתם. חוקי זכויות יוצרים מגדירים יחסי קניין לגבי תוצר תרבותי, שהוא רוחני, ולא פיזי. ביטים של תוכנה הם כמו מלים על גבי ספר. ניתן להעתיק אותם, או חלקים מהם. כמו שיש תנועה לתוכנה חופשית, יש גם תנועה לתרבות חופשית – שעוסקת ברישוי שפורם את אחיזת זכויות היוצרים על כל תוצר רוחני, ולא רק תוכנה. במקרה של תוכנה, כמו כל מדיה אלקטרונית, העתקה היא כידוע קלה למדי. חוקי זכויות יוצרים טוענים לבעלות של מי שמוגדר כבעלים של התוכנה על כל העתק כזה, ונועדו לעצור את שטף הזרימה החופשית של יצירה תרבותית בין בני האדם, כדי לשרת מטרות כלכליות של קומץ עשירים ומתעשרים.

תוכנה אינה באמת חופשית כשהיא לא מסופקת כלל, כמו במקרה של software as service. תוכנה חופשית היא תוכנה שלמשתמשי הקצה יש אפשרות לשנות את פעולתה, לגשת לקבצים עצמם שמפעילים אותה, להעתיק ולהעביר את כולה, חלקים ממנה, או גרסה אחרת שלה הלאה, ולהשתמש בה כראות עיניהם. ברור שבמצב כזה גם דרך ההתעשרות הראשונה אינה ראלית, כי גם אם העותקים הראשונים נמכרו בתשלום, אין ולא יכולה להיות שום מניעה – לא חוקית וכמובן לא בפועל – שהתוכנה לא תשותף בחינם ותופץ לכל המעוניין.

הטיעון הכלכלי נגד תוכנה חופשית יכול לבוא לידי ביטוי כך:

"אני רוצה להתעשר (בד"כ מתואר בחוסר דיוק כ"להתפרנס"), ואם אתם לא מאפשרים לי להתעשר ע"י תכנות, אני לא אתכנת. כולם הם כמוני, אז אף אחד אף פעם לא יתכנת. ואז אתם תתקעו בלי תכניות בכלל!”

(מתוך http://www.gnu.org/philosophy/shouldbefree.html).

בחלק השני של טיעון זה, לגבי זה שלא יהיו תכניות כלל, אני אישית למען האמת לא נתקלתי. בד"כ פשוט תיארו בפניי את הרעיון של התעשרות כחלום, כאילו היה מדובר בטוויית זהב, ולא במהלך עם השלכות משעבדות כלפי אחרים. אנשים שיתעשרו מתוכנה זוכים להערצה או לפחות הערכה רבה בדיון סביבם. הדיון נסוב סביב הבדלים פחות מהותיים ביניהם בד"כ, או סביב מה גרם להם להיות מוצלחים כל-כך, לנסוק למעלה בלי הון אישי אלא רק מתוך הרעיונות במוחם, ולמה לנו זה לא קורה. הסרטון הבידורי הזה – באופן חריג למפיקים שלו למעשה – מתחיל בדיון כזה – על Mac לעומת Windows+PC אך אז לינוקס של פרויקט GNU (מערכת הפעלה שהיא תוכנה חופשית) נכנסת לתמונה בתור העתיד המבטיח:

"רק עבודה מייצרת ערך"

את העיקרון, שרק עבודה מייצרת ערך, אני מאמצת כמובן מקפיטל של קרל מרקס. הרעיון המקורי הוא שמחיר השוק של מוצר בהינתן ערך כסף יציב מורכב מהערך האמיתי של סך העבודה שהושקעה בייצורו ובחומרי הגלם לייצורו. מתוך הערך הזה, הקפיטליסט לוקח לעצמו, או להמשך שגשוג העסק שבבעלותו, נתח גדול ככל הניתן, ומותיר בידי העובדים שייצרו את המוצר כמה שפחות שהוא יכול להרשות.

מרקס פטר את יתר הגורמים לשינויים במחיר השוק בתור מניפולציות שונות, שיכולות להעלות את מחיר השוק של מוצר ללא פרופורציות לעבודה שהושקעה בו. היצע וביקוש, למשל, משפיעים על מחיר השוק במסגרת מצבים של חוסר. העיקרון שחוסר גורם לעליית מחירים מוכר לנו, בעיקר ביחס למשאבים, שבאופן שיטתי הם מוגבלים: אין מספיק נפט בעולם – אז מחירו עולה. אין מספיק אדמות שמוצעות למכירה באזור נתון, שאנשים כרוכים אליו מסיבות שונות – אז מחירן עולה. מצבים אלו אינם מקריים בדרך-כלל. שיטה נפוצה להרוויח כסף על חשבון הצרכנים היא ליצור מצגי שווא או סיטואציות אמתיות של חוסר. מסחר, על שלל המניפולציות הכרוכות בו, מעלה את מחירם של מוצרים פי כמה וכמה ממחיר היצרן.

אם ננסה להחיל את העיקרון שרק עבודה מייצרת ערך על שתי דרכי ההתעשרות מתוכנה, שפירטתי קודם, ניתקל בעוד אתגרים לעיקרון זה – אבל רק כל עוד מגבילים אותו לעבודה שנעשית ע”י היצרנים של המוצר, ולא זו שנגרמת כתוצאה מצרכנות או כל הוצאה כספית אחרת. כלומר, נראה לי חשוב יותר לראות ערך שמיוצר באופן חסר פרופורציות לעבודה שהושקעה בו – בעיקר בהקשר של עבודה אחרת שנגרמה בעקבותיו וכן דרכי שיעבוד אחרות. בתוכנה, כמו בתחומים אחרים של עיצוב ובאמנות, יש גורם ייחודי, שעשוי להיות אטרקטיבי לצרכנים. הצרכנים נשבים בקסמו של מוצר אחד, ולא ניתן לייצר מוצר שנראה ומתנהג בדיוק אותו הדבר בפחות כסף – בגלל חוקי זכויות יוצרים. אם נתייחס לתוכנה המוצעת כשירות מתוך הפריזמה של עבודה ייחודית, כפי שמרקס התייחס לפריטים שלאנשים יש ערך "סנטימנטלי" אליהם, מחיר השוק של המוצר הזה הוא כמה שצרכנים (או מפרסמים בעקבות משתמשים) מוכנים להשתמש/להעריך בכסף את הייחודיות הזאת. אבל הטענה שלי כאן היא גם נגד הכח הזה, שקובע את אותו מחיר שוק. מי שבא לקואופרטיב, שבו כל העובדים משתכרים באופן שווה, וחושב ליצור תוכנה שתעשיר אותו ואת כל חברי הקואופרטיב, תוך שאף עובד לא מנוצל, שוכח שגם הצרכנים הם עובדים, ושיש שיטות ניצול אחרות משכר חלקי – למשל, הסתמכות על תוכנה לא חופשית וחוקי זכויות יוצרים.

דרך ההתעשרות מתוכנה במתכונת של software as service בעצם הופכת את חלק הארי של צרכני התוכנה למוצרים שלה, ולא הצרכנים בפועל, במונחים כלכליים. משתמשי פייסבוק אינם משלמים לפייסבוק בדרך כלל – המפרסמים הם הצרכנים העיקריים. מה שפייסבוק מציעה למפרסמים הוא בעיקר כמותי – כמות חשיפות של גולשים (כולל איכות המידע לגביהם) לתכנים פרסומיים. אם תבוא רשת חברתית לא חופשית אחרת, ותציע כמות גדולה יותר של מוצרים (הגולשים והמידע שלהם) לצרכנים שלה (המפרסמים), היא תוכל להתעשר מהר יותר מפייסבוק. אלא שכדי לעשות זאת היא צריכה להיות ייחודית באופן אטרקטיבי מספיק, ואפילו זה לא בהכרח יעזור, כי חלק גדול מהאטרקטיביות של רשת חברתית מצליחה (בנוסף למערך חומרה אדיר) היא שכבר יש שם הרבה גולשים פעילים. למעשה, בשלב זה, ואם לא היו לה כמה דברים מביכים להסתיר, פייסבוק כבר יכלה לפרסם העתק של הקוד שלה תחת רישיון תוכנה חופשית (כאמור, זה לא היה הופך את פייסבוק לתוכנה חופשית), ועדיין להחזיק בכוח רב, שנובע מכמות המשתמשים העצומה שפעילים ורשומים בה. כאן, שוב, מחיר השוק קשור בכמות המשתמשים, שאין פרופורציות בינה לבין העבודה שהושקעה, וכמות המשתמשים עצמה הופכת לאלמנט שגם מושך עוד משתמשים, ולכן עוד הכנסה, וגם מקשה על מתחרים להיכנס לשוק. פייסבוק יכלה תאורטית גם להיות קואופרטיב, עם חלוקה שווה של ההכנסות, ועדיין להשפיע על העולם באופן משעבד בשל היותה פלטפורמה המיועדת למפרסמים, על כל הכרוך בכך.

לסיום, מה שמעניין אותי בפוסט הזה הוא לא רק חלוקה שווה של ההכנסות, אלא גם התנגדות לכל שאיפה להתעשרות – שוב, מתוך נקודת המוצא שאין דבר כזה לטוות זהב, ושתמיד יש השלכות משעבדות כלפי אחרים למהלך עצמו של התעשרות. אם הייתם זוכים בלוטו, למשל, זה היה על חשבון סך העבודה של כל אלו שקנו כרטיסים ולא זכו, ועל חשבון כולנו, בעצם, כי לקחתם חלק במפעל שכל תכליתו לקדם את מיתוס ההתעשרות כדבר חיובי וראוי, ולהחפיץ את ההתעשרות הזאת וכסף בכלל, כמנותקים מהתהליכים המשעבדים שהיו כרוכים בהשגתם.